לפני מספר שבועות כשהתארחו אצלנו חברים בסופ"ש, אמרה אחת מהן, פסיכולוגית קלינית במקצועה, שנתפלא לגלות עד כמה האבנורמליות סביבנו רבה. אני סברתי שטענה כזו לא יכולה להיות נכונה, לפי ההגדרה של אבנורמליות, והשאלה היא דרך איזו עין בוחנים, עד כמה מחפשים את הנורמליות בכל אחד, את הכוחות, את החלקים הבריאים.
והנה במאי יצאה מהדורה חדשה של ה-DSM
(Diagnostic and statistical manual of mental disorders), ה- DSM- 5, ובמידה רבה אוששה את דברי חברתי. למהדורה הנוכחית הוכנסו אבחנות חדשות, לא מעטות, למשל, "הפרעת חוסר איזון ומצב רוח רגזני"- במקום התקפי זעם , "הפרעה דיכאונית מאז'ורית" – במקום אבל רגיל בעקבות אובדן אדם אהוב, "הפרעה נוירו-קוגניטיבית מינורית" – במקום שכחה רגילה בגיל מבוגר (עפ"י הפסיכיאטר האמריקאי פרופ' אלן פרנסס), "חיטוט כפייתי בעור" (נגעים בעור כתוצאה מחיטוט כפייתי)", "הימנעות ממזון שלא על רקע כלכלי" (וגורמת לירידה במשקל או אי עלייה במשקל בקרב ילדים) ועוד.
בנוסף, חלו שינויים בחלק מהאבחנות הישנות, שברוב המקרים מאפשרים הכללה של קבוצת אנשים גדולה יותר בדיאגנוזה.
לאור זה, ברור כי אחת הביקורות העיקריות לגבי המהדורה החדשה ע"י מומחים מתחום הפסיכיאטריה בארה"ב ובארץ היא 'הקלות הבלתי נסבלת של הדיאגנוזה'. כלומר, עפ"י ה-DSM-5 יותר קל לקבל אבחנה פסיכיאטרית ולהיחשב כאב-נורמלי. חשוב לציין, כי העולם הפסיכולוגי, הפסיכיאטרי והחינוכי גם בארץ מושפע מאוד מהגדרות ה-DSM לאבחנות השונות ולכן, לשינויים שחלו יש משמעות רבה עבורנו, הן כמטפלים, כאנשי חינוך, כהורים וכו'.
ומה לגבי ADHD? גם כאן חלו שינויים בהגדרה שיגרמו להכללתם של רבים יותר בדיאגנוזה, בעיקר מבוגרים.
במהדורות הקודמות, לא ניתנו קווים מנחים לאבחון ADHD בקרב מבוגרים. אומנם ב- DSM-4 קיימת התייחסות לקיומה של ADHD במבוגרים, אך ההתייחסות היא מינורית ביותר וקיימת אזהרה לגבי המגבלות שעומדות בפני המעריכים במתן האבחנה. אחת ההשלכות של התייחסות זו היתה שמבוגרים רבים עם ADHD, (במיוחד אלו) שלא אובחנו בילדותם, לא קיבלו סיוע כספי מחברות הביטוח או קופות החולים. ב-DSM החדש בולטת יותר ההכרה שמתבססת על אוסף מחקרים, שלנו המטפלים ידועה כבר זמן רב: ADHD לא נעלמת בבגרות, אלא שהאופן בו היא באה לידי ביטוי עשוי להשתנות. לכן, ה-DSM-V מספק דוגמאות התנהגותיות שאופייניות לסימפטומים שונים של הפרעת קשב ספציפיים לכל גיל: ילדות, התבגרות ובגרות.
יחד עם ההכרה בכך ש- ADHD קיימת בבגרות נוספו שני שינויים שקשורים בכך. האחד הוא שבקרב מתבגרים ומבוגרים מגיל 17 ומעלה הימצאותם של 5 סימפטומים בכל אחד משני התחומים, קשב והיפראקטיביות/אימפולסיביות מספיקים כד לתת את האבחנה. זאת במקום הצורך ב-6 סימפטומים לפחות, כמו בילדים, כפי שהיה עד כה. שינוי משמעותי נוסף הוא שהסימפטומים של ADHD צריכים להיות נוכחים לפני גיל 12 ולא לפני גיל 7, כפי שהיה ב-DSM הקודם.
משמעות השינויים היא כמובן שיותר צעירים ומבוגרים יאובחנו עם ADHD.
כמי ש-ADHD הוא אחד מתחומי המומחיות העיקריים שלה, אני סבורה שתוספות אלו להגדרת האבחנה הן נכונות ומועילות. ADHD בהחלט קיים בבגרות. בנוסף, מבוגרים שלא אובחנו בילדותם עלולים לסבול מקשיים רבים יותר בהשוואה לאלו שאובחנו מוקדם וקיבלו טיפול הולם. הם עלולים לסבול יותר מקשיים רגשיים, כולל דימוי עצמי נמוך, חרדות, דיכאון וכן מקשיים חברתיים, תעסוקתיים ועוד. מצד שני, יש שיטענו, כי הרחבת הדיאגנוזה של ADHD, כמו גם בהפרעות אחרות, תאפשר מצב בו יתקבלו אבחנות מיותרות רבות שיגרמו נזק רב.
אין ספק, כי ה- 5 -DSM משקף שינויים תרבותיים שחלים בעולם המערבי. הקלות הבלתי נסבלת של הדיאגנוזה, הטיפולים התרופתיים, הנפשיים, אימוניים או ההתאמות למיניהן כבר כאן מזה שנים. הדבר מעורר שאלות בתחומים שונים, כולל שאלות פילוסופיות, חינוכיות, פסיכולוגיות וכן כלכליות ופוליטיות.
יש שיאמרו כי, לא יתכן להפוך רבים כ"כ לאבנורמליים ע"י הגדרות שרירותיות. אפשר להתבונן מזווית נוספת ולומר שבמקום לתת דיאגנוזות כדאי לבחון את מערכת החינוך והתרבות המערבית בכלל שלא מספקת את התנאים הנכונים להתפתחות נפש בריאה. המערכות השונות לא נותנות די מענה, למשל, להשפעת הטכנולוגיה, להצפת המידע, לחשיפה במדיה, ללא פיקוח, לתכנים שלא מתאימים לגיל (או לא תואמים לאף גיל!). האם המוח האנושי או הנפש האנושית יכולים לעמוד בשינויים התכופים, הרבים מדי? ומה עם בלבול בתפקידי ההורים? הקושי של ההורים להפגין סמכות הורית, שפוגע ומחליש גם את הילד? גם אלו גורמים שעשויים לתרום להתפתחותם של חרדות, דכאון, ADHD ועוד.
ושאלה מכיוון שונה לגמרי: איזו מידה של "פגיעה בתפקוד" נדרשת כדי שאדם יחפש עזרה וטיפול? בעידן שלנו, בעולם המערבי בו "איכות החיים" היא מושג נכסף, האין זו זכותו של כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו באופן המיטבי? ואם לשם קבלת טיפול הוא נזקק לאבחנה כלשהי, אחת לפחות, הרי שהמהדורה החדשה מספקת את הערוץ להגשמת המטרה.
