המוח שלנו הוא יצירת פאר נפלאה, עם או בלי הפרעת קשב…בעזרתו אנחנו מבינים את סביבתנו, מתפקדים בה, מתקשרים, פותרים בעיות. בעזרת המוח האנושי התקדמנו והתפתחנו בתחומים שונים ומגוונים, כשהטכנולוגיה מקפיצה אותנו קדימה ואנחנו משדרגים את סביבתנו כל הזמן: בתחום התקשורת, הרפואה, מחשוב, דרכי/אמצעי תעבורה והרשימה עוד ארוכה.
אלא שבמוח שלנו נותרו גם חלקים "פרימיטיביים", לא משודרגים. אחד מהם הוא האופן בו המוח שלנו מפעיל אותנו בעיתות לחץ. במקרים אלו, המוח מתכוונן "על אוטומט" ומתוכנת להגיב לכל המצבים באותו אופן: המערכת הסימפתטית נכנסת לפעולה, מופיעים סימנים גופניים כדוגמת דופק מהיר, נשימה שטוחה ומהירה, הזעה בכפות הידיים והרגליים, כאבי ראש, כאבי בטן, וכו'. "המוח החושב" מקבל מידע מהגוף שיש מצב חירום ונכנס להלך רוח של חשיבה שלילית. המוח מתמקד בחיפוש בעיות ובפתרונן מהר ככל האפשר. הפתרונות יופיעו כאחת מ-3 התגובות של: הילחם, ברח או קפא במקום (3 ה- Fים: fight, flight, (freeze. ההשערה היא כי שרשרת תגובות זו התפתחה באופן הזה כי נתנה את המענה הטוב ביותר אבולוציונית. גם כיום, כשמדובר באיום על הקיום הפיסי, זה עדיין עובד לא רע.
אולם, המוח האנושי (המיושן לעיתים) שלנו עדיין לא השכיל להבחין בין איומים שהם בגדר סיכון קיומי-פיסי ובין כאלה שמאיימים באופנים אחרים, כמו, בוס רגזן, מבחני מיון, מסיבת ראש השנה בביה"ס או בעבודה, טסט נהיגה, תחרויות ספורט ועוד.
למשל, אנו עומדים לפני מסיבה בעבודה לקראת ראש השנה, בה נצטרך לומר מספר מילים מול כל העובדים. אנו חושבים לעצמנו שקשה לנו לעמוד מול קהל, שאנו ביישנים וכו'. המוח שלנו יזהה כי מדובר במצב חירום, יופיעו סימפטומים פיזיולוגיים של לחץ והמוח יגיב באחד מ-3 האפשרויות של ברח, הילחם או קפא. במקרה מעין זה אנו עשויים לבחור לא להגיע למסיבה או לפחות לא לנאום מול כולם (בריחה) והבעיה המיידית או האיום יוסרו.
יחד עם זאת, פיתרון של בריחה אולי פותר את הבעיה המיידית, אך לא עוזר לנו לממש את מטרותינו וערכינו בטווח הבינוני והארוך. כשהמתח והלחץ יורדים, אנו עלולים למצוא את עצמנו מתוסכלים, מאוכזבים ובתחושה של החמצה. כדי להתמודד בצורה יעילה יותר אנו זקוקים לכלים שיסייעו לנו להתחכם למנגנון האוטומטי במוח שלנו ולהיות מסוגלים לצלוח את הרגעים בהם אנו חווים מצב מסוים כמאיים.
מה ניתן לעשות?
ראשית, חשוב להרגיע את המערכת הפיסיולוגית. אנו עושים זאת בעיקר ע"י נשימה סרעפתית או נשימה בטנית. נשימה כזו "שוברת" את האוטומט של המערכת הסימפתטית, מפעילה את המערכת הפרה-סימפתטית ובכך גורמת למוח להבין שמצב החירום חלף. אפשר לראות בנשימה מעין עוגן. ממש כמו שאוניה עוגנת במפרץ. גם כשהים סוער והרוח נושבת העוגן שהטילה הוא זה שמקרקע אותה ולא מאפשר לה להיעלם בים הסוער. עוגנים נוספים אפשר למצוא בהקשבה לגוף ואפילו בהקשבה למוסיקה.
שנית, ולאחר שהמוח שלנו מקבל מסר מהגוף שהמצב רגוע יותר ניתן להתבונן במחשבות שלנו וברגשות שלנו קצת מבחוץ עם סקרנות ומוכנות לחוות גם חוסר נוחות ורגשות לא נעימים. מחד, נוכל להשתמש בדרכים קוגניטיביות-התנהגותיות שיובילו למקום של צמצום המחשבות השליליות והרגשות השליליים. לצד דרכים אלו, נוכל להשתמש גם בדרך של קבלה. קבלת הרגשות השליליים תוך ויתור על מלחמה בהם או רצון להיפטר מהם ועם מוכנות לחוות אותם.
השלב הבא קשור בבדיקת הערכים שלנו, השאיפות שלנו והמטרות שלנו, כשאנו בוחרים לתת להם את זכות ההובלה של חיינו. כשהערכים והמטרות ברורים לנו נוכל לומר לעצמנו משפטים בנוסחה של
"אני מוכן להרגיש כעס / עצב / חשש / לחץ / דחיה כדי להשיג זוגיות / תואר דוקטור / קידום בעבודה".
לבסוף, מתוך ידיעת הערכים, החזון והמטרות נוכל לגזור את הפעולות שעלינו למלא בהדרגה כדי להשיגם. נוכל ללמוד מיומנויות שחסרות לנו בנושאים שונים, כמו, כישורים לניהול זמן, מיומנויות חברתיות, כישורי ארגון כדי לפתור בעיות בצורה יעילה יותר וכדי להתמודד בצורה טובה יותר עם מצבים שונים ומגוונים.
התהליך שהוצג לעיל הוא תהליך שנמצא בבסיס האימון הקוגניטיבי-התנהגותי.
באשכול השני בקורס "אימון קוגניטיבי-התנהגותי לבעלי ADHD" נתמקד בכלים קוגניטיביים התנהגותיים (כלי CBT) להתמודדות רגשית וחברתית.
המחזור ה-13 של הקורס יתקיים בימי שלישי החל מ 25 לנובמבר במכללת רמת גן.
אולם, המוח האנושי (המיושן לעיתים) שלנו עדיין לא השכיל להבחין בין איומים שהם בגדר סיכון קיומי-פיסי ובין כאלה שמאיימים באופנים אחרים, כמו, בוס רגזן, מבחני מיון, מסיבת ראש השנה בביה"ס או בעבודה, טסט נהיגה, תחרויות ספורט ועוד.
